ישיבת ועד הורים מיוחדת, 29.06.2004

נוכחים: זאב שפריר, רותי מנטל, יגאל שקד (פסיכולוג), אלישע הוסמן, אמנון בר-לב, טל קלטר, עופר הדס, אודי שצקי, ורד אמיצי, הורה (של הילד העד למעשה, בעילום שם בגלל צנעת הפרט), איתמר שוויקה, שמעון מורמי.

אלישע: ביום שני לפני שבוע היה בבית הספר בכיתה ו' אירוע אלימות על רקע מיני. ככל הנראה שני בנים פגעו בבן אחר, וילד נוסף היה עד לאירוע הקשה וחשף את המקרה.

הישיבה הדחופה כונסה כדי לשמוע פרטים על דרך טיפול בית הספר באירוע.

זאב: היום הייתה פגישה עם אביגדור נעים מפקח משרד החינוך, אילן שדה, יועצת משרד החינוך (הגב' חנה ברנע) ורותי מנטל. המפקח אביגדור נעים ציין כי בית הספר נהג נכון בטיפולו באירוע. המפקח ציין כי בית הספר נקט בקו קשוח בטיפול המקרה למען יראו וייראו.

פסיכולוג בית הספר, יגאל, יתמקד בטיפול במשפחות ובילדים הנפגעים.

פסיכולוג אחר, ראש השירות הפסיכולוגי במועצה (אודי) יטפל במשפחות ובילדים הפוגעים. גם הילדים הפוגעים הופכים בשלב כלשהו לקרבן.

הצטרפתי כדי לחזק את רותי בטיפול בילדים הפוגעים שהורחקו מבית הספר ולא השתתפו בהצגת הסיום.

מבקש שלא יהיה רצח אופי, לא לילדים שעשו טעות, ולא למשפחותיהם. לא צריך להתעסק בפרטים, ולא לרכל. הנושא נמצא בטיפול המשטרה. חוקרת ילדים ונוער תתחיל בעבודה בימים הקרובים.

השרות הפסיכולוגי עומד לרשות המשפחות הנפגעות.

ישיבת הערכת מצב בשירות הפסיכולוגי תיערך בשבוע הבא.

(זאב עוזב את הישיבה בשל התחייבות קודמת)

אלישע: חשוב שנשמע את רצף האירועים, ומה הלקחים מכך.

רותי: ביום שני שעבר (21.06.2004) בסוף היום קרה האירוע. הדיווח הראשוני היה מהילדים למחנכת הכיתה. אני יודעתי בדבר כשהילדים היו בדרך לאוטובוסים בסוף היום.

ביום שני בית הספר דיווח לכל הנוגעים בדבר – למשפחות ולשוטר הקהילתי של המועצה (ידענו שאין פקידת סעד, שהיא החלופה לדיווח למשטרה עפ"י חוק).

ביום שלישי בבוקר דיווחנו למפקח וליועצת בכירה במשרד החינוך. מכאן ואילך פעלנו לפי הנחיות שקיבלנו ממשרד החינוך.

שוחחנו עם ילדי כיתות ו'. ריכזנו אותם באולם. ביקשנו מידע על כל מה שהם יודעים על המקרה. דרשנו מהם לא להציק לילדים הנפגעים ו/או הפוגעים ולהתנהג כרגיל. ביקשנו מידע והסברנו שעל פי חוק אסור לדבר על פרטי המקרה.

השעינו את הילדים הפוגעים ביום שלישי בשלב ראשון ליום אחד. (ביום רביעי השעינו אותם לעוד יום, ולאחר מכן השעינו אותם עד סוף השנה עפ"י הנחיות שקיבלנו, כפי שיפורט להלן).

ביום רביעי התכנסה ועדה המורכבת מרותי, מחנכת הכיתה, יגאל הפסיכולוג, עובדות רווחה, מפקח ביה"ס ויועצת משרד החינוך. מטרות הוועדה היו: 1. לדון במקרה ולחפש אותות וסימנים אם היו לפני כן; 2. לדון בהליך המשמעתי שיינקט.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך קובע שצעד ראשון הוא לנתק בין הילדים הפוגעים לילדים הנפגעים כדי להגן על הנפגעים (הקישו כאן לעיין בחוזר המנכ"ל).

בית הספר העלה את הבעייתיות – מדובר בסוף שנה, הצגת הסיום בפתח. למרות זאת החלטנו על השעיית הפוגעים עד סוף השנה, כולל הצגת הסיום, כולל החזרות להצגה, לרבות קבלת תעודות סיום בנפרד מכל הילדים.

הוחלט לשלוח מכתב להורי כיתות ו' בנוגע לאירוע. המכתב נוסח בשיתוף הפסיכולוג והיועצת הבכירה ממשרד החינוך.

באותו יום (רביעי) הזמנו את שתי משפחות הילדים הפוגעים. זאב, מחנכת הכיתה ורותי הודיעו להם על ההחלטה. היה שבר גדול במשפחות.

במקביל, הודענו למשפחות הילדים הנפגעים על העונש המשמעתי שהוטל.

ביום חמישי ריכזנו את צוות המורות ונתנו להן את המידע הנ"ל.

באותו היום, למחרת ההודעה על העונש, הייתה בקשה מאחת ממשפחות הילדים הפוגעים, שהילד רוצה להיפרד מהחברים לכיתה. רותי התייעצה עם מפקח בית הספר, והוחלט לתת לילד אפשרות, ביום שלישי (היום, 29.06.2004) לבוא עם הוריו לשעה האחרונה, לקבל את התעודה ולהיפרד מהילדים.

(בתשובה לשאלה) בגלל הצגת הסיום, העבודה הפסיכולוגית עם כלל ילדי כיתות ו' נעשתה רק אחרי הצגת הסיום, החל מאתמול (שבוע לאחר המקרה). יגאל (הפסיכולוג) שוחח עם הילדים.

אמנון: טיפול בית הספר במקרה לא ניראה לי. דברים נעשו מעט ולאט. דברים שלא מתייחסים אליהם מאיצים את עצמם. האם לא עדיף היה לעצור את הכל, לעשות יישור קו שהיה מונע את ההאצה של השמועות, ולעבוד עם הילדים על המקרה, כדי למנוע את משיכת הסיפור.

רותי: מורות שאלו את אנשי המקצוע, האם לפתוח את הנושא לדיון מייד כאשר שוחחנו איתן, כלומר ביום שישי. היועצת של משרד החינוך, מנוסה בנושא, אמרה שלא ליזום דיון, אבל להיות קשובות לילדים, ואם זה יעלה מהילדים, תעלו את זה לדיון. לפיכך, רוב השיחות בכיתות התקיימו ביום ראשון. בכמה כיתות זה עלה כבר ביום שישי ביוזמת הילדים.

אמנון: הילדים מדברים ביניהם ולא מעלים את זה למורות. עדיף לשלוט בנושא וליזום את השיחה. לא צריך "לחכות שהאבק ישקע" כמו שכתב לנו אלישע, אלא לקיים את השיחות עם הילדים ועם ועד ההורים מייד.

ורד: הילדים הבינו מההוראות שלכם שאסור להם לדבר על העניין. בית הספר אמר להם לא לדבר, במובן של לא לרכל, אבל הם הבינו שאסור להם לספר – והמסר עבד הפוך. לכן הם לא העלו את זה בשיחות עם המורות. לעומת זאת, אם מוסרים מידע יזום ומבוקר, חוסכים את זה.

יגאל (הפסיכולוג): ביום שזה קרה הייתי כאן וקלטתי את הילד הנפגע ואת הילד שהיה עד לאירוע. הטיפול היה מיידי, ברמה של דקות. עודדתי אותם. לקחתי את הילד הנפגע העיקרי הביתה, ושוחחתי עם הוריו.

תמיד יש במועצה פסיכולוג זמין בהתראה של דקות. חוץ מיום ג' בשבוע, תמיד יש פסיכולוג. גם במקרה ואין פסיכולוג במועצה, אני למשל עובד ביום ג' בחדרה, ובאירוע כזה אני אגיע מייד.

אמנון: סדר העדיפויות בטיפול ניראה לי שגוי. לא יכול להיות שהצגת הסיום תעצור את הטיפול. לא יכול להיות שמחשבה מוזרה על הימנעות משיבוש הליכי חקירה תמנע טיפול בילדים – גם בילדים הפוגעים! לא ניתן כל טיפול לילדים הפוגעים, ואנחנו כבר שבוע אחרי המקרה! מה היה קורה אם הילד הפוגע היה מתאבד חלילה, לא היינו עוצרים? היינו עושים הצגה?!

עופר: מבקש לדעת האם נעשתה אי פעם בבית הספר מחשבה מקדימה לאירוע כזה – האם היו סימנים? חשבו איך פועלים? למי פונים? איך מענישים? איך מטפלים? איך מונעים את הגלים של השמועות?

רותי: לא. זה לא אירוע שמתכוננים אליו. יש חוזר מנכ"ל ופועלים לפי הנהלים.

יגאל: לא נעשה פה רצח או אונס. במלוא הזהירות, מבלי להמעיט בפגיעה, צריך לקחת את המקרה בפרופורציות, והטיפול היה ביחס פרופורציוני לאירוע.

עופר: ניראה שהטיפול הוא נינוח, קליל. אין כאן טיפול עוצמתי כזה שהיית מצפה מאירוע חמור כל כך.

רותי: נשאלתי אם היו אותות קודמים. היו בעיות קודמות. יכול להיות שרכות היתר החינוכית שלנו בענישה היא בעוכרנו. היו דברים קודמים עם הילדים הפוגעים. כל מקרה לגופו טופל, בדיעבד אולי ברכות מדי. הרקורד של שני הילדים הפוגעים שונה. איני יכולה לתת את הפרטים בגלל צנעת הפרט.

אני מבקשת מוועד ההורים למנוע חרם חברתי על הילדים הפוגעים. הם ילדים ויש לעזור להם.

טל: הילד הפוגע נמצא בחרם חברתי כבר כמה חודשים או שנים, ולחלק ניכר מזה תרם בית הספר שלא טיפל בנושא שלו כבר לפני כמה שנים. זה ילד שאיים על ילדים אחרים כולל הבן שלי בסכין בתחנת ההסעה של האוטובוסים לעיני מורה בבית הספר! התלוננתי. נאמר לנו שזו מעידה חד-פעמית, ולא נעשה דבר!

בנוסף לאלימות זה עבר להטרדות באינטרנט, איומים, קללות, גניבת טלפונים – וזה לא טופל.

ההורים של הילדים האחרים ידעו שבית הספר לא מטפל, וכל אחד טיפל בילד שלו ברמה המעשית – הורינו לילדים להתרחק ממנו. זו תופעה של חודשים ושנים שבית הספר במחדל שלו גרם לה. אם בית הספר לא היה רך מדי בטיפול בעבר, אולי אירוע כזה לא היה קורה.

יגאל: ביקשנו מילדי כיתות ו' שיספרו על מקרים מהעבר ופתאום עלו דברים חמורים שכלל לא הגיעו למורות ולהנהלת בית הספר. לא רק בנוגע לילד הפוגע הספציפי.

טל: ילדים לא סיפרו כי ראו שבית הספר לא טיפל בכלל במקרים כאלה בעבר. אז הם הפסיקו לספר כי הם סתם יוצאים מלשנים.

ורד: רותי, את צריכה לחוש אשמה. כשסיפרתי שגנבו לבתי טלפון, צחקו עלי. אמרו לי שלא תביא טלפון לבית הספר. אותו ילד פוגע, שהיום מספרים שככל הנראה הוא גנב גם טלפונים, סיפר שילדים מבית ספר אחר באו וגנבו את הטלפון, ורבקה בוקסר אמרה לי שלילד הזה יש דמיון מפותח.

אמנון: גם הטיפול של יו"ר הוועד לא היה טוב. שלושה ימים אחרי האירוע, אני יודעתי באימייל אדיש ו-cool ש"הוועד יודע בזמן אמת והיה שותף", ו"נחכה שהאבק ישקע". אני לא יודעתי בשום דבר, ואני בוועד ולא פספסתי אף ישיבה. לא יכול להיות שאתה אלישע תקבל החלטות בשביל כולנו ותשמור לעצמך את המידע. ולא יכול להיות שאנחנו נחכה לאבק שישקע, ומה שקרה מההמתנה לשקיעת האבק זה שהוא הפך לסופת חול. הטיפול של יו"ר הוועד לא היה טוב. נקודה. הטיפול של בית הספר לא היה טוב. נקודה. אנחנו לא העברנו את המסר בצורה נכונה. צריך היה להגיד מה קרה בדיוק, בלי להיכנס לפרטים חסויים, וליידע את כולם כדי לעצור את הסופה.

שמעון: אנחנו לא עושים כאן משפט שדה. השאלה היא האם בית הספר הפיק לקחים, ומה מתכוונים לעשות במקרים דומים של אלימות בעתיד. למשל – לערוך תיעוד של המקרים, ולערוך תיעוד של דרך הטיפול בהם. אנחנו חושבים שבית הספר לא עושה כלום, אבל יותר גרוע ממה שאנחנו יודעים, זה איך שזה ניראה לילדים. הילדים חושבים שבית הספר לא עושה דבר בנוגע למקרי אלימות, ולא מתלוננים. צריך לטפל באלימות, ולא פחות חשוב – צריך ליידע את הילדים בדרך הטיפול, כדי שיידעו שהם יכולים להתלונן כי יש לזה תוצאות. היום אנחנו לא נותנים גיבוי לילדים, והם מעדיפים לספוג מכות ולא להתלונן.

רותי: בית הספר הפיק ויפיק לקחים. צריך להודות שאנחנו לא מצטיינים בתיעוד של מקרים, ויש מחשבה כן להתחיל לתעד. אני מצטערת גם על שיקול הדעת שלי שלא לשתף במקרים קודמים עם הילדים הפוגעים את שירותי הרווחה. היינו צריכים לשתפם, ובעתיד אני אעשה כך.

אנחנו מתכוונים לשבת על הנושא בשבוע הבא וגם בהמשך ונקבל החלטות. אבל אני מבקשת שלא ללכת לקיצוניות ושלא יצפו שהענישה תהיה קיצונית בעתיד.

אלישע: אני חושב שקיבלנו תשובות לרוב השאלות. לדעתי, טיפול בית הספר במקרה הזה היה סביר. לעומת זאת, לגבי העבר, אני חושב שלא קיבלנו תשובות טובות.

אני קיבלתי החלטה לא לשתף את ההורים ולא להתערב בטיפול לפני שהאבק ישקע.

הורים שונים: ההחלטה שגויה. אתה לא יכול להחליט עבורנו.

שמעון: צריך לפנות במכתב לכל הורי בית הספר, לספר על המקרה, על דרך הטיפול ועל הלקחים לעתיד.

אמנון: אני חושב ששיקול הדעת שלכם (מנהלת בית הספר ויו"ר הוועד) שגוי. התוצאה הסופית היא שכל הילדים וכל ההורים מרכלים על הנושא בכל הרמות. גם אם היועצת אמרה לכם כך, התוצאה הסופית מראה שהייעוץ והפעולה היו שגויים. צריך להעביר מסר לכל ההורים, מה נעשה ומה ייעשה.

(פונה לפסיכולוג) וצריך לטפל בילדים, עד היום יותר משבוע מהמקרה הם לא טופלו!

רותי: אשאל את היועצת ממשרד החינוך לגבי משלוח מכתב לכל הורי בית הספר.

החלטה: ועד ההורים מעוניין שייצא מכתב להורים. ועד ההורים ישמח אם ביה"ס והפסיכולוג ישתתפו בניסוחו, אך אם לא, ועד ההורים יפנה להורים לבדו.

(רותי עוזבת את הישיבה בשל התחייבות קודמת)

הורה של הילד העד למעשה: ככה שמעתי על המקרה, לא הייתה שום הודעה מסודרת - התקשרה אלי המורה כדי להגיד לי "הבן שלך ראה אירוע קשה, והוא בטח יספר לך". זהו. זו ההודעה.

כבר לפני שנתיים הבן שלי חטף מכות רצח מהילד הפוגע. הצמידו אותו לקיר הילד הפוגע ועוד שניים, ופירקו אותו ממכות. הוא בא הביתה וסיפר לנו – אל תדאגו, אמרתי לרותי, והיא מטפלת בזה. רותי לא עשתה כלום. היא אפילו לא התקשרה אלינו לספר לנו! ביום ראשון הגענו לבית הספר, והיא התפלאה – למה באתם? כלום היא לא עשתה!

בנוגע לזה שיש פסיכולוג כל הזמן – ביום שלישי שעבר, יום אחרי האירוע, היינו כאן, אמרנו לרותי – אנחנו צריכים עזרה של פסיכולוג. הילד לא ישן כל הלילה. אנחנו לא יודעים איך לנהוג, אנחנו צריכים עכשיו ייעוץ פסיכולוגי. רותי אמרה לנו – היום יום שלישי, יגאל לא עובד היום. היא אפילו לא חשבה שהמצוקה הנוראית שלנו ושל הילד שלנו מצדיקה שהיא תרים טלפון ליגאל גם ביום שהוא לא עובד במועצה. התייחסו לזה בקלות. לא ניראה לרותי שזה מצדיק טיפול עוצמתי. כמו תמיד, אין טיפול במקרים כאלה, רותי רוצה שזה ייעלם מעצמו, בלי שהיא תצטרך לעשות משהו. כל הזמן מטאטאים מקרים כאלה מתחת לשטיח בלי טיפול. אנחנו אומרים תודה שעם המנהלת הזו ועם בית הספר הזה גמרנו.

רשם: שמעון